קלרה ואני וכל ההרים שמסביב - סנובורד באנדורה 

קלרה הבלונדינית מצ'כיה מצאה סקי פס בשבוע שעבר. תייר כלשהו איבד אותו, זה בטוח. קלרה התרגשה מאוד. לקלרה היה סקי פס, וגם למרטינה, החברה שלה מסלובקיה, אבל לי לא היה. בהתחלה לא כל כך רציתי לקבל אותו. בכל זאת, איזה תייר מסכן שבא לתומו לעשות סקי באנדורה יצטרך לקנות סקי פס חדש ואני ככה הורס לו את החופשה. חשבתי על זה בדיוק שתי דקות ואז, כשההתלהבות של קלרה ומרטינה התחילה לדעוך, קיבלתי אותו ברצון. אני לא רוצה לאכזב אותן?!

למחרת, קלרה לקחה אותי בבוקר לעשות סנובורד. החליפה שלה הייתה חדשה ומאוד צבעונית והיו לה משקפי סקי תואמים. לי לעומת זאת, לא הייתה חליפה יפה כמו שלה אז כפיצוי היא הביאה לי מחמם צוואר שגרם לי להיראות כמו צרפתי.

עלינו בצ'ייר-ליפט מ Pas de la Casa, כפר שיושב בגובה 2000 ומשהו מטר בין ההרים. את כל המסלולים המשעממים כבר עשיתי, ובשביל אלה המעניינים באמת, שבשבילם נוסעים לעשות סקי באנדורה, הייתי צריך סקי פס. איזה מזל שכזה כבר יש לי. מצטער, תייר יקר...

גלשנו לאורך ההר, ונגלה לעינינו יער מושלג ונהדר. הייתי כל כך שמח לראות את העצים שזה עשה לי חשק לרוץ פנימה ולהתחיל לרדוף אחרי שועלים וארנבים.

הצ'ייר-ליפט השני לקח אותנו למסלול שנראה כמו מדבר של שלג. ירדנו מהליפט ומזג האוויר התחיל לתקוף אותנו. רוח ושלג הפילו אותנו לרצפה כשניסינו לגלוש. קלרה חשבה שאנחנו הולכים למות כאן ואני החלטתי להציל אותה על ידי כך שהצעתי שנלך קצת כשהבורדים מגנים על הפנים שלנו. אז ככה באמת הלכנו כמה דקות והיא כל הזמן הצטערה על כך שהלך היום. אמרתי לה שלא נורא ושעדיין נהניתי איתה.

מזג אוויר רע הוא בהחלט עונש ראוי על "גניבת" סקי פס אבל אני מחליט להתגרות בגורל ולנצל עוד יום מתוך הגניבה עם קלרה. הגורל לא עולה על התרמית ומסדר לנו יום יפהפה למחרת, עם שמיים כחולים ובהירים כמו העיניים הבורקות של קלרה, וסביבנו הפירנאים המושלגים.

בצ'ייר-ליפט תור ארוך של אנשים וקלרה מומחית בלפלס את הדרך. היא איכשהו עוקפת כמה אנשים ואז פתאום מושכת אותי בצווארון המעיל ואני איתה בתור, כמה צעדים קדימה... על הליפט היא מצביעה ואומרת "זה המסלול האהוב עלי!" ואז מצביעה על אחר ואומרת "זה המסלול האהוב עלי!" וכך הלאה וכך הלאה. את כמו ילדה קטנה, אני אומר לה, לא יכולה להחליט מה את הכי אוהבת. "אותך אני הכי אוהבת!" היא אומרת ואני מסמיק בתוך הכובע שלי שלמזלי מכסה את כל הפנים.

אנחנו גולשים על משטח ענקי ולבן של שלג. השמיים כחולים עד שאפשר לשתות אותם. לידנו אגם קפוא ובוהק. אין אף אחד, אין בתים, אין תיירים, רק אנחנו וההר. "זה כמו קסם" היא אומרת, "רוצה שאחזיק לך את היד?". אני מוריד את הכפפה מהיד שלי. וגם משלה. היא מתחילה לרעוד וגם אני. היד שלי קופאת ודוקרת מרוב קור. לוקח את היד שלה ומחזיק חזק ופתאום היא מעבירה לי גלי חום שמציפים אותי עד העצמות. אני מחבק אותה וטוב לי ככה.

למחרת קלרה נוסעת חזרה לצ'כיה. מבטיחה לחזור לעשות איתי סקי באנדורה שוב בשנה הבאה. היא עולה על האוטובוס לשדה התעופה ואני מנופף לה ביד, בלי כפפה אבל כבר לא קר כאן יותר.